בלה לונגיניו מעולם לא שכחה את המשפט הזה.

אביה קרא לה “בתי” בפעם הראשונה, והרגע הזה שינה את פניה של מערכת יחסים שנמשכה שנים והתאפיינה בטעויות ובפצעים שלקח לה זמן לסלוח עליהם. בזמן שהיא למדה להיות בת, הוא למד גם הוא, בפעם הראשונה, להיות אביה של האישה שעמדה מולו.

היא מעולם לא הטילה ספק בדבר אחד: האהבה תמיד הייתה שם, אפילו ברגעים הקשים ביותר. היום, כשהיא מביטה לאחור, היא כבר לא רואה רק את הכאב. היא רואה הכרת תודה, סליחה, ומילה אחת, “בתי”, שנוגעת במשהו עמוק בתוכה בכל פעם שהיא יוצאת מפיו של אביה. היא רצתה לספר זאת כפי שהיה, בלי מסננים: אהבה לפעמים לוקחת זמן, אבל היא מגיעה.

