אומרים שכדורגל הוא המקום היחיד שבו אלים מזדקנים לעיני כול. Cristiano Ronaldo תמיד ידע זאת, ולכן המשיך לשחק כמו מישהו שנלחם נגד השעון עם נגיחות, עם ספרינטים, עם שערים שכבר לא היה זקוק להם אבל שנשמתו עדיין הייתה זקוקה להם.
בדאלאס, מתחת לגג של AT&T Stadium, החלום כבה לאט, כמו שהדברים שאוהבים כבים: בלי שערורייה, עם שער של Merino בדקה התשעים שלקח מפורטוגל את הדלת האחרונה אל גביע העולם. ספרד, השכנה הנצחית, היריבה הנצחית, ניצחה בהפרש הזעום ביותר, אחת לאפס, ועם השער הזה גם סגרה עידן של כדורגל.
Cristiano אמר, בצחוק כדי לא לבכות: “אני מקווה שזה לא המשחק האחרון שלי, אני מקווה שימשיכו להרוג אותי”. אבל הגורל לא תמיד מעניק משחקים חוזרים. זה נגמר. החלום על הגביע שמעולם לא היה לו נגמר, היחיד שהיה חסר לו, זה ששום שיא הבקעות לא יכול היה לקנות עבורו.
ואז קרה מה שקורה עם הגדולים: הוא לא עזב בכעס, הוא לא האשים את השופט או את הרוח. הוא צעד לעבר היציעים, בירך אחד אחד את מי שצעקו בשבילו במשך עשרים שנה, ושם, מול כולם, בלי להתבייש בדמעותיו, הוא בכה. הילד מ-Madeira שהפך את עצמו לענק בכה, האיש שכבר ידע שגם הזמן מנצח משחקים בכה.
כל פורטוגל מחאה לו כפיים כשעזב. הם לא מחאו כפיים לתבוסה: הם מחאו כפיים לחיים שלמים שנפרשו על הדשא, למשפט הסיום של שיר שהתחיל לפני יותר משני עשורים ושכיום, סוף סוף, בדאלאס, מצא את השורה האחרונה שלו.
